דודו שבר את הפיד עם השרשור הזה ולכן אני מרגיש מספיק בנוח לנטפק את הטיעון המרכזי שעולה בו: ילודה -> יוקר מחייה. לדעתי, מושג "יוקר המחייה" (שלא מוגדר בד"כ היטב) בשרשור של דודו מתערבב עם "רמת החיים" ושהפוקוס צריך להיות על פריון העבודה ולא על הילודה.🧵
twitter.com/DuduLagziel/status/1697252439483895972?s=20
(מדגיש: הדעות שמופיעות בשרשור להלן הן שלי בלבד ולא מייצגות אף אחד חוץ ממני כמובן)
נניח משק קטן ופתוח שמייצר שני מוצרים - אחד סחיר (למשל תפוזים) ואחד ציבורי (למשל בריאות). קצב גידול האוכלוסיה קבוע ולא תלוי בכלום (אקסוגני). נניח גם שבנקודת המוצא, השוק המקומי של המוצר הסחיר תחרותי על מלא ולכן מחירו זהה למחיר העולמי.
להלן שני תרחישים:
1: יצרני המוצר הסחיר מצליחים לייצר לובי חזק ולכפות הקמת חסמי ייבוא. כפועל יוצא, כח השוק שלהם גדל ואיתו המחיר של המוצר הסחיר.
2: פריון העבודה בכלכלה יורד, כלומר כל עובד מייצר כעת פחות יחידות פר שעת עבודה.
בתרחיש 1 פוטנציאל הייצור של המשק נותר זהה, אבל נקודת הייצור הפכה לפחות יעילה והרווחה הכוללת של המשק ירדה (מייצרים מתחת לעקומת התמורה).
בתרחיש 2 פוטנציאל הייצור של המשק ירד. ניתן לייבא את המחסור שנוצר במוצר הסחיר אבל סך העוגה שהמשק מסוגל לייצר ולצרוך קטנה (עקומת התמורה זזה פנימה).
אני מניח שרובנו נסכים שתרחיש 1 מתאר בעיית יוקר מחייה, אך האם גם תרחיש 2? לדעתי לא. התיאור המתאים יותר הוא של פגיעה ברמת החיים. בפרט, בתרחיש 2 התוצר לנפש, כלומר מה שהמשק מסוגל לייצר, ירד והמשק צריך להסתדר עם פחות. אם רוצים יותר תפוזים, צריך לוותר על בריאות, ולהיפך.
דרך אחת להימנע מהצורך לוותר על משהו בשביל לקבל משהו אחר היא להגדיל שוב את העוגה. כך למשל, מדיניות אפקטיבית של העלאת רמת פריון העבודה במשק תאפשר שימור ואף שיפור בבריאות בעתיד לצד היכולת לצרוך גם יותר תפוזים במקביל.
תרחיש 1 מנגד שונה לחלוטין מבחינת המדיניות הנדרשת כיוון ששורש הבעיה הם חסמי היבוא, או באופן כללי יותר, הירידה בתחרותיות. המוצר הסחיר נהיה יקר יותר כי התחרות ירדה. אם מצליחים להחזיר את התחרותיות לרמתה הראשונית, הבעיה חולפת.
לדעתי, מה שדודו מתאר בשרשור דומה יותר לתרחיש 2. משק שמנסה לשמר רמת חיים גבוהה אבל לא בהכרח מצליח לעשות זאת מבלי לוותר על דברים אחרים. בהקשר זה, הילודה הגבוהה לכשעצמו אינה מקור הבעיה אלא ההשלכות שלה על פוטנציאל הייצור של המשק.
אם מצליחים להכשיר את הדור החדש בצורה ראויה שמאפשרת לו להיכנס לשוק העבודה אפשר לגרוף "דיבידנד דמוגרפי" שימתן ואף יעלים את הלחץ על המשאבים הקיימים כיוון שהמשק יהיה מסוגל לייצר יותר באמצעות עלייה במספר העובדים האפקטיביים.
en.wikipedia.org/wiki/Demographic_dividend
מנגד, וזה חשוב, אם לא מצליחים לעשות זאת בקצב מספיק מהיר, צפוי להיוצר לחץ של האוכלוסיה על המשאבים הקיימים שמשקף ירידה ברמת החיים. כאמור, הירידה ברמת החיים היא סימפטום של פיריון נמוך ולא של הילודה לכשעצמה.
כמובן שבמציאות שני התרחישים הנ"ל יכולים להתקיים בו זמנית. משק יכול לסבול מבעיית פיריון נמוך ובמקביל מרמת תחרותיות נמוכה ואז ראוי לטפל בשתיהן במקביל. זיהוי הבעיות וההשפעה שלהן על המשק חשוב בגלל שכפי שראינו, הצעדים הנדרשים לטיפול בכל בעיה שונים.
הטוב, חדל ניטפוק להיום. למי שמעוניין להתעמק, שווה לציין שבנק ישראל כתב לא מעט על נושא הפיריון בשנים האחרונות, לרבות דוח מקיף שיועד בעיקר לקובעי המדיניות (ראו תמונה) לצד חומר נגיש יותר לציבור (ראו לינק):
@ArgovEyal @shay_tsur
boi.org.il/information/bankipedia/moneyandeconomy/%D7%9E%D7%94-%D7%9C%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94-%D7%95%D7%A8%D7%9E%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C%D7%9
הערה אחרונה לסיום: ה"מודל" והתרחישים הנ"ל פשוטים ופשטניים מדי בכדי לתפוס את כל המורכבות של המציאות, ובפרט את זו של המשק הישראלי שעשוי לשלב את שני התרחישים לצד עוד כמה (תסמונת סיליקון ואלי?). המטרה הצנועה שלי הייתה לחשוב בצורה נקייה על ילודה בקונטקסט של יוקר המחיר/רמת החיים.